<h1>פירוש רב נסים גאון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כדרב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. עיקרה בבבא קמא בפרק הכונס צאן לדיר [ס' ע"ב].
<h2>דף יג.</h2>
ולאו מי אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בכדי חסרונן. עיקר זה בבבא מציעאה פרק המפקיד [ל"ח ע"א].
<h2>דף טז.</h2>
[ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור]... מקוה שנמדד [ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו ל]מפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות. [במה דברים אמורים בטומאה] חמורה, אבל בטומאה קלה, אכל אכלין טמאין ושתה [משקין טמאין וכו'. והיא] כתובה בגמ' דעירובין בפרקא בכל מערבין ומש[תתפין [ל"ה ע"ב]. ובמסכת שחי]טת חולין [קי"ז ע"ב] שנינו העור והרוטב והקיפה והאלל וכו' מ[צטרפין לטומאת אוכלין אבל לא] לטומאת נבלות ואמרו בתלמוד [שם קכ"א ע"א] [הכשר למה לי סופו לטמא טומאה חמורה] וכל שסופו לטמא טומאה חמורה [לא בעי הכשר]. ר' יוסי ור' שמעון אומרים לאוכלין טמאין לכלים טהור]... [זה הוא ספק משקין ל]אוכלין טמא לכלים טהור. העיד [ר' יוסי בן יועזר] על איל קמצא דכן. תמצא במסכת עבודה זרה [ל"ז ע"א] [מאי אי]ל קמצא רב פפא אמר שושיבא. רב חייה בר [אמי אמר סוסבי]ל. והם מינים מן החגב. רב פפא אמר שושיבא ק[א מיפלגי בראשו ארוך, מר סבר רא]שו ארוך אסור ומר סבר ראשו ארוך מותר. [רב חייה בר אמי משמיה דעו]לא אמר סוסביל. בר[אשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור והכא בכנפיו חופין] את רובו קא מ[יפלגי וכו'].
<h2>דף יט:</h2>
אמר רב אשי זאת אומרת עזרה רשות הרבים היא, הוה ספק טומאה ברשות הרבים וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור וכו'. תמצא עיקר (דבר או ענין) זה במסכת סוטה פרק כשם שהמים בודקין [כ"ח ע"א, תנו רבנן שלשה פעמים האמורים בפרשה, אם נטמאה, נטמאה, ונטמאה כול'. מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה. ומיכן אתה דן לשרץ, ומה שוטה שלא עשה [בה] שוגג כמזיד ואונס כודאי, עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק כודאי, וממקום שבאת מה שוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד. ומה שוטה דבר שיש בו דעת לשאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאול. מיכן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא וברשות הרבים ספיקו טהור, ושאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספיקו טהור. ועיקר בריתא זו בספרי בפרשת סוטה [נשא פי' ז']. ואמרו עוד שם בסוטה [כ"ט ע"א] אמר רב גידל אמר רב יש בו דעת לשאל ואין בו דעת לשאל מהאי קרא נפקא. [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא ספק טהור יאכל, אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל, בשר ודאי טהור [הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא ספק טהור] לא יאכל. אלא לאו שמע מינה כאן שיש בו דעת לשאל כאן שאין בו דעת לשאל. ואצטריך דרב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר מסוטה. דאי מדרב גידל אמר רב הוא אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, איצטריך למיגמר מסוטה. ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע, צריכא. ובפרק השלישי מן תוספתא במסכת דטהרות [ה"ז] אמרו חרש שוטה וקטן ספיקו (טמא) [טהור] שאין בו דעת לשאל כול'. הסומא והישן והמהלך בדרך בלילה ספיקו (טהור) [טמא] שיש בו דעת לשאל. ועוד בתוספתא בפרק הששי [הי"ז] מן מסכת טהרות, שנים אומרים ניטמאתה ושנים אומרים לא ניטמאתה, ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור. שאלו לבן זומא מפני מה [ספק] רשות היחיד טמא, אמר להן סוטה מה היא לבעלה, ומיכן אתה דן לשרץ, מה כאן רשות היחיד אף כאן רשות היחיד. מה כאן דבר שיש בו דעת לשאל [אף כאן דבר שיש בו דעת לשאל. מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאל] ברשות היחיד ספיקו טמא, ברשות הרבים ספיקו טהור. ומפני מה רשות הרבים ספיקו טהור, אמר להן מצינן שהציבור עושה את הפסח בטומאה כשרוב טמאין, אם טומאה ודאי הותרה לצבור קל וחומר לספק טומאה. ותמצאנה בפרק הראשון מן מסכת סוטה לבני מערבא [ה"ב]. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור, שאפשר לישאל על היחיד ואי אפשר לישאל לרבים. ובמסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין [ל"ז ע"ב] אמרו, אמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה כך פסקה שספק טומאה ברשות הרבים טהור אבל אין מורין כן.
<h2>דף כ.</h2>
תיפשוט דבעי ריש לקיש צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני וכו'. ועיקרה במסכת שחיטת חולין בפרק השוחט אחד בעוף [ל"ו ע"א].
<h2>דף לד.</h2>
ומאי קמ"ל גידולי תרומה תרומה. וקשיא לי ההיא דתניא בתוספתא בריש מסכת טהרות [פ"א ה"ה] הטבל והמדומע וגידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין. ואשכחית פירוקא מפורש בגמ' דתרומות והכי גרסי' התם בני מערבא [פ"ו ה"א], ר' זעירא בש"ר חנניה תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהן הן חולין, גידולי תרומה [הרי] הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים. א"ר יוסי ואנן תנינן תרווייהון, תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר, דתנינן [שם פ"ו מ"א] אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והן נעשין תרומה, אלא שגידוליהן חולין, דתנינן [שם פ"ט מ"ד] גידולי תרומה תרומה, הא גדולי תשלומין חולין, גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבריהן, דתנינן וחייבין בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אלא שאסורין לזרים, דתנינן עניי ישראל מוכרים את שלהם לכהנים בדמי תרומה. והמשנה היא בתרומות פ' הזורע [מ"ב]. וטעם הדבר כי גידולי תרומה הואיל ומדאורייתא אינה תרומה, חייבין בלקט שכחה ופאה וחייבות במעשרות ובמעשר עני, דלא אתי גזירה דרבנן ומפקעא להו מחיובא דאורייתא, אלא דחומרי חומרי נקטינן בהו, משוינן להו תרומה ואסרינן לה לזרים, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן כדאמרינן, ולא מפקעינן להו מחיובא דאורייתא אלא מחייבינן להו בלקט שכחה ופאה כחולין דאורייתא, דמדאורייתא חולין נינהו, דאי מוקמת להו כתרומה לכל דבר ומפקעת (לא) [לה] מהני חיובי, הוי חומרי דאתי לידי קולא. אלא כי מחייבינן להו בלקט שכחה ופאה כחולין ואסרינן להו כתרומה לזרים, ואם הן גדולי תרומה טמאה אסרינן אף לכהנים. אשתכח דנקטינן חומרי וקיימא דאורייתא וגזירה קיימא. ודיקא נמי דקתני הרי הן כחולין לכל דבריהם ולא קתני חולין. דאלמא תרומה נינהו כדגזרו רבנן ואסורין לזרים וכחולין לענין לקט שכחה ופאה ומעשרות ונמכרין לכהנים בדמי תרומה וקיימא כל חדא בטעמא ולא קשיין אהדדי.
<h2>דף לה.</h2>
אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת. ואיתמר טעמא משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. ואמר להו ר' יהושע לבניה ביומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא. וקשיא לי ההיא דמנחות [נ"ג ע"ב] תנו רבנן אין מחמצין בתפוחין משום ר' חנניא בן גמליאל אמרו מחמצין. ואמרי עלה בגמרא, כמאן אזלא הא (דתניא) [דתנן] תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה, נימא ר' חנניה בן גמליאל היא ולא רבנן. אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה בעלמא הוי. דאלמא מה שנתחמץ במי פירות נוקשה הוא ואסור בפסח, דהאוי ליה כזימא של צבעים ואמילן של טבחים דאינון נוקשא בעיניה ואינו חמץ גמור והרי הן באזהרה ואסורי.
ופירוקא דאסתבר לי, דודאי הכין הלכתא דמי פירות אין מחמיצין, ור' חנניה בן גמליאל איכא למימר דבתפוחין בלחוד הוא דסבר מחמיצין, אבל ביין ושמן ובשאר מי פירות לא פליג, ויחיד הוא ולית הלכתא כוותיה. נוסח אחר: ורב ניסים אמר דלא סמכינן אההיא דמנחות, דגרסינן הכא בפרקין בירושלמי [ה"א], תמן תנינן תפוח שריסקו וכו' תני ר' יוסי מתיר, ר' יוסי ברבי חנינא אמר במחמץ במימיו פליגי אבל במחמץ בגופו מותר. ואיתא נמי בריש חלה [פ"א ה"א]. ואע"ג דבתוספתא [תוספתא פ"ט ה"ח] תניא רבי יוסי אומר אין חימוצו חימוץ, סמכינן אירושלמי דגרסינן רבי יוסי מתיר, פירוש מחמץ במים הנסחטים ממנו ולא מיירי במים אחרים. ואע"ג דמי פירות אין מחמיצין, (היינו) [מיירי] כשמערב בהן מים וכן פירשו... ובמגילת סתרים ומביאין ראיה מירושלמי [פ"ג ה"א] דאמר וכולהו ע"י מוי.
<h2>דף לח:</h2>
[ותיפוק ליה דאינן נאכלין בכל מושבות אמר ריש לקיש זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון]... עשרים שנה, אחת עשרה שמלך שמואל בעצמו, שתים שמלך שאול עמו ושבע שמלך דוד בחברון. ובקראיי בדברי הימים [ב' א'] מפרש וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון כי שם היה אהל מועד אשר עשה משה עבד ה' במדבר. אבל ארון האלהים העלה דויד מקרית יערים בהכין לו דויד כי נטה לו אהל בירושלים. ובעת שבנה שלמה הבית בשנת אחת עשרה למלכותו העלהו משם, דכתיב [שם ה'] ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה וגו', אז יקהל שלמה את זקני ישראל וגו'. כי בשבע שנים שלם בנינו ובסוף שבע שהיא אחת עשרה למלכותו העלה את הארון דכתיב [מ"א ו'] ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית וגו'. הרי למדנו שבנוב וגבעון לא היה הארון באהל מועד של משה, והיו הבמות מותרות וקדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל. ולמאן דסבר [זבחים קי"ז ע"ב] יש מנחה בבמה, חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בכל ערי ישראל ויש להן התר בכל מושבות. ומאן דמפיק לה מן מושבות, סבר אין מנחה בבמה, ואין להן היתר בכל מושבות ולא קרבו אלא בשילו ובית [עו]לם. ואמרינן סוף גמ' דזבחים [קי"ט ע"ב] אמר רב ששת לדברי [האומ'] יש מנחה בבמות יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה, ודקתני חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה, תירצוה נוהגין בזמן במה גדולה ואין נוהגין בזמן במה קטנה. וגרסי נמי בני מערבא [פ"ב ה"ד] יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה ורקיקי נזיר (שנ') [ת"ל] שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת לשבעה, יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלין כל שבעה, ר' יונה בשם ריש לקיש ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל ולא צרך השונה להוציאן ממושב. ר' יוסי בשם ריש לקיש זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל ולא צרך השונה להוציאן ממושב. ניחא חלות תודה, ורקיקי נזיר לא כן. אמר ר' יוחנן אין כאן נזירות, נזירות חובה היא. פיר' והיכי קרבא בנוב וגבעון. אמר ר' בון בר כהנא תפתר שקרבה חטאתו בשילו ועולתו ושלמיו בנוב וגבעון. וגרסי נמי בפרק דיני ממונות קמא [ירושלמי ה"ג] בכניסתן לארץ במה קדשו, אמר ר' יוסי ביר' בון בשתי תודות הבמות מנוב וגבעון. ובגמרא דילן [זבחים קי"ז ע"ב] אמרינן אמר להן משה לישראל כי עיליתו [לארץ, ישרות תקריבו חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו].
<h2>דף מ.</h2>
אין לותתין את השעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות. ודוקא שערי דלית בהו ציריא דכיון דרכיכין לא החמיץ מדלא נתבקעו, אבל חיטי דאית בהו ציריה אפילו (דקורדאתא) [דקורדניאתא] דשרירן עיילי בהו מייא ואין חוששין לקדושין מו' שעות ולמעלה, דמשום דשרירן לא נתבקעו ולא מתחזי חימוצן, ומדנפלו מייא עליה אסורין.
<h2>דף נא.</h2>
גופא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. הני מילי בדבר שנהגו בו איסור מדעת, שאפילו ידעו שהוא מותר, נוהגין בו איסור, אבל דברים שנהגו בהן איסור מחמת טעות שהיה בידם שאינן יודעין היתר בדבר, ואם היו יודעין בו היתר היו חוזרין בהן, אתה רשאי להתירן בפניהם. והכי איתא בירושלמי דריש פרקין ובפרק ד' דתעניות דקאמר ר' אלעזר בשם רבי דכל דבר שאינו ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור, נשאל ומתירין לו. וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג באיסור נשאל ואין מתירין לו.
<h2>דף נא:</h2>
[מאי ר"ש דתניא ר"ש אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכ"א כל הספיחים אסורים] ותנן במס' שביעית פ"ט [מ"א] ר' שמעון אומר כל הספחים מותרין חוץ מספחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה, וחכמים אומרים כל הספחים אסורין, הרי מוחלפת השיטה דר' שמעון. וגרסינן בגמ' [ירושלמי שם] ר' חמא בר עקיבא בש"ר יוסי בר חנינא מפני שדרכם לגדל אמהות, וכי מפני שדרכן לגדל אמהות הן אסורין, א"ר שמואל כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן, ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות. ותו גרסינן ר' שמעון בן יוחי הוה עבר בשמיטתא חמא חד מלקט שביעית, א"ל אסור, א"ל ספחים אינון ליית את דשרי, א"ל ולא חבירי חלוקין עלי, וקרי עליה פורץ גדר ישכנו נחש והא הות ליה. [ואיסתבר לי בהאי פירוקא] דהא דתניא דר' שמעון מתיר כל הספחין חוץ מספחי כרוב היינו בספחין של ערב שביעית שנכנסו לשביעית, שגדלו בשנה ששית ולא נלקטו עד שנה שביעית, דמשום הכי שאר ספחין מותרין מפני שגדלו בששית, ומייתי מהא דר' חמא בר עוקבא מש"ר יוסי בר חנינא מפני שדרכן לגדל אמהות וכו', דכל שאר ספחים את יכול לעמוד עליו אם הם ספחין ישן שגדלו בששית, ובין ספיחין שגדלו בשביעית, ספחין שגדלו בשביעית יש להבחין ואין לחוש להערמה לומר שכל שישית הן. אבל כרוב אין ספחין ניכר ואין להבחין בין חדש לישן, וחשו להערמה שמא יביא מספיחי שביעית ויאמר של ששית הן, והיינו דקתני מפני שאין כיוצא בהן בירקות השדה.
והכי מוכח ממעשה דקא מייתי, ר' שמעון הוה עבר בשמיטתא חמא חד מלקט ספיחי שביעית, [מ]דקאמר בשמיטתא, ש"מ כי ספחי ערב שביעית דוקא התיר, דאי בספחי שביעית עצמה ליכא מאן דשרי. והא דקתני כל הספחין אסורין חוץ מספחי כרוב, בספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית שגדלו בשביעית ולא נלקטו אלא עד מוצאי שביעית, אליבא דר' עקיבא דסבר דאפי' ספיחין שגדלו לאחר זמן הביעור בשביעית דאורייתא, להכי כשיצאו למוצאי שביעית שאר ספחין אסורין מדרבנן, [עד שיעשו] כיוצא בהן במקום אחר, שאם נתיר אותן מיד מאן דחזי דאכיל להו בתחלת מוצאי שביעית סבר שהן של שביעית שלא יצאו למוצאי שביעית והן אסורין מדאורייתא, וליכא להבחין בין חדש לישן, שהרי מה הבחנה יש בין מוצאי שביעית לסוף שביעית בלקיטתן, ואמר הרואה כולן שביעית הן, דהא כולהו חדש נינהו, אבל שפיר איכא לאבחוני לספחין שגדלו בששית ולקטן בשביעית שהרי כבר [נתישנו]. אבל אליבא דרבנן דפליגי על ר' עקיבא ולא מצי לאוקמא דבכה"ג שגדלו לאחר הביעור בסוף שביעית אפילו נלקטו בשביעית מותרין מדאורייתא, והילכך לכשיצאו למוצאי שביעית אפי' מדרבנן מותרין. הילכך אליבא דר' עקיבא פליגי, והאי דקאמר ר' שמעון בספחי כרוב של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דמותר, משום דמינכרא מילתיהו, דמה שגדל אמהות היינו של שביעית, ומה שלא הגיע לאמהות היינו של מוצאי שביעית וליכא למגזר למידי היתירא אטו איסורא.
נוסח אחר, מאי רבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה. הקשה רבינו נסים גאון דאיפכא שמעינן להו במסכת שביעית בפ"ט דקתני התם רבי שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה. וליכא למיגרס התם אסורין דבירושלמי מוכח בהדיה דגרס התם מותרין. ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור. ולכך שאר ספיחים שרו דלא אתו לאיחלופי בהנהו שגדלו בשביעית, דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים, אבל של כרוב שגדילים הרבה בזמן מועט, אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית. וכן איתא בירושלמי א"ר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן, ברם הכא, פי' ספיחי כרוב, שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי. והך שמעתא איירי בשביעית עצמה. ורבינו נסים פירש נמי שמעתא בע"א ופירש דהכא בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כיוצא בהן, וסבר רבי שמעון ספיחין אסורין במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטן בשביעית. אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה, לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים, דכשיראו אותם גדולים לא יסברו שלקטן בשביעית דדרכם ליגדל הרבה בזמן מועט. וכשאכל ר"ש בן ר"י בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל כרשב"י.
עוד נוסח, ורבינו נסים גאון מפרש המשנה שמדברת בספיחים של ששית שנשתהו עד שנת השמינית אחר הביעור, ולכך אותן ספיחין מותרין שהרי גדלו בהיתר חוץ מספיחי כרוב, לפי שהכרוב הוא גדל מאד וענפיו רבים ואין להכיר בו בין אותן שגדלו בשביעית לאותן שגדלו ערב שביעית, הילכך אסורין לאחר הביעור מפני חשד עוברי עבירה. וחכמים אוסרין כל הספיחים אטו אותן של [ספיחי] כרוב. ומביא ראיה מן הירושלמי שאמר כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן ברם הכא שלא יביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי.
<h2>דף נב.</h2>
הכובש שלשה כבשין בחבית ר"א אמר אוכלין על הראשון ר' יהושע אומר אף על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ובמגילת סתרים דרבינו נסים גאון פי' הכובש שלשה כבשים בחבית [אחת רא"א אוכלין] על הראשון, [ראשון היינו שניתן בכבוש ראשון, ואחרון שניתן בכבוש אחרון. והכי גרס בגמ' דבני] מערבא מה טעם של ר' אליעזר הראשון נותן טעם באחרון, ומה טעם של ר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון, והכי פירושו, הכובש שלשה כבשין בחבית אחת קא סבר ר' אליעזר הראשון שנכבש תחלה ונתבטל הוא הנותן [טעם]. אבל [אוכל] מן השנים אחרים שהרי טעם הראשון מצוי בהן מצוי בשדה יש לאכול, וכשיכלה הראשון נאסר בשלשתן [שכבר כלה מן השדה]. ר' יהושע אומר אף על האחרון, דקסבר ר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון, ואם כלה נמי המין הראשון מן השדה ושנים האחרונים לא כלו, אוכל מן השנים המצויין שאין בהם מטעם הראשון כלום. ואם כלה נמי המין השני מן השדה ולא כלה השלישי, אוכל מן האחרון שהוא שלישי שהרי מינו מצוי בשדה, וא"כ אין מטעם שנים [הראשונים כלום], ולא יהא אסור בכל אחד מהן עד שיכלה מינו מן השדה, וכשיכלה מין האחרון אסור לאכול מן החבית. וראשון אותו שנתנו תחילה בחבית [נ"א, בכבש. וכן להלן] ואחרון אותו שנתנו בחבית באחרונה. ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה חייב לבער מן החבית, ולא יהא רשאי להניחו בחבית כלל (והכי קתני) [והכא הכי קאמר] וכן הכובש שלשה [כבשים] בחבית אחת, אע"פ שכלו השנים ולא כלה השלישי, אינו חייב לבער השלישי אלא אוכל ממנו עד שיכלה מינו כר' יהושע. ר' יהודה אומר הואיל וטעם ראשון מצוי בשיני ובשלישי וכבר כלה הראשון היאך אתה יכול לאכול מהם, צא והבא לך מן הראשון והרי כלה, וכיון שכלה מן השדה והרי טעמו מצוי בשנים האחרים ואי אתה יוצא לשדה להביא מן הראשון אי אתה מוצא, נאסר באילו שנים המצויים כר' אליעזר. ונמצא ר' יהודה מחמיר כר' אליעזר דאמר לחומרא אמרה. ולא ידעתי ליישב לשון אף דקאמר ר' יהושע דמשמע דמודה לר' אליעזר במאי דקאמר דמיד כשיכלה הראשון שאסרו שלשתם. לכך נ"ל דמאי דקאמר בירושלמי מה טעם דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון היינו פי' אף האחרון, וקסבר ר' יהושע דמיד כשיכלה אחד מהן אוסר הראשון [או] האחרון או האמצעי נאסרו שלשתן דכולן נותנין טעם זה בזה והוי ר' יהושע לחומרא ור' יהודה דמתני' כוותיה.
<h2>דף סח.</h2>
אמר הקב"ה במה שאני ממית אני מחיה, והדר מה שמחצתי ואני ארפא. מפורש בבראשית רבא דר' הושעיא בפרשת ויגש [צ"א י"א] והכין תני, בוא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעה"ז הוא מרפא אותו לעולם הבא, הסומין מתרפאין שנאמר [ישעיה ל"ה] אז תפקחנה עיני עורים, הפסחים מתרפאין שנאמר [שם] אז ידלג כאיל פסח, האילמין מתרפאין שנאמר [שם] ותרון לשון אלם, הכל מתרפאין, אלא כשם שהאדם הולך כך הוא בא, הולך עור ובא עור, הולך חרש ובא חרש, אלם ובא אלם, פסח ובא פסח. ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו רשעי עולם משמתו ריפא אותן הקב"ה ואח"כ הביאן, דומה שאין אלו אותן שמתו אלא אחרים הם, אמר הקב"ה א"כ יעמדו כשם שהלכו, ואח"כ אני מרפא אותם, למה, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יראה. ובפרק כל ישראל יש להם חלק [צ"א ע"ב] אמרינן, ריש לקיש רמי, כתיב [ירמיה ל"א] בם עור ופסח, וכתיב אז ידלג כאיל פסח, הא כיצד, עומדין במומן ומתרפאין.
<h2>דף סח:</h2>
יום טוב התיר בו מלאכה. ר"ל אוכל נפש שחיטה ואפייה והדומה להן ממה שהתירהו האל יתעלה ביום טוב. ואסר בו משום שבות, הוא מה שמפורש במשנת יום טוב [ל"ו ע"א] כל שחייבין עליו משום שבות (וג') [וכו'] חייבין עליו ביום טוב.
<h2>דף סט.</h2>
תניא אמר לו ר' אליעזר עקיבא בשחיטה הישבת בשחיטה תהא מיתתך. וכך היה כמו שלמדת שר' עקיבה מכלל עשרה הרוגי מלכות. ובגמר' הרואה מקום [ס"א ע"ב] פירשו זה, אמרו כשהוציאו ר' עקיבה להריגה זמן קרית שמע היה וכו', לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאת נשמתו באחד. וכמו שלמדו רבותינו ז"ל [שם נ"ו ע"א] קללת חכם אפילו על חנם היא באה.
<h2>דף ע.</h2>
ת"ש סכין שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד וכו'. כתב אדונינו האיי ז"ל בשאלות בית [נ"א, בני] מדרשנו בכרך הגדול בתשובת השאלה שהיא תשעים למנין השאלות והיא ממסכתא פסחים בפרק אילו דברים בפסח. ת"ש דתנן סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד כו' כלשון הזה. ושמעתא בהכין סלקא אילא מיהו מכלל דכד מ[איית] נשיא פסח בא בטומאה, שדרך רבים להטמא בו, והא מילתא לא מצאנו בה רגלים לדבר ולא אשכחן דכד מאיית מיטמא רוב ישראל, אילא... ראינא אפילו לדבר אחר במיתת נשיא שאין החגיגה באה עמו שכל ישראל חייבין באנינות, והדבר ברור כי אונן אין מביא חגיגה, דתנן [להלן צ"א ע"ב] אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, דאלמא אוכל פסח בלילה ואין אוכל שלמים, אילו דברי אדונינו גאון ז"ל. ובגמרא דברכות דבני מערבא בפרק מי שמתו מוטל לפניו [ה"א] מפרש שאפילו הכהנים שהן מוזהרין על הטמאה מיטמאין לנשיא, כל שכן ישראל, והכין גרסי, מה הוא [שי]טמא (בה) [בהו] לכבוד הנשיא, כד דמך ר' יודן [נשיאה], אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום, כד [דמך ר' יודא] נשיאה בר בריה דרבי יודן נשיאה, [דחף ר' חייא] בר בא לר' זעירא בכנישתא [דגופנה דציפורין] וסאביה. וגרסי נמי אמר [רבי יי]סה במיתתן עשו אותו מ[ת מצוה... שמע] מינה שהכול מיטמאין בל... ובמסכתא דפסחים בפרק האשה בזמן שהיא בבית בעלה [ה"ח], גרס נמי אין אנינות טמא אלא למת בלבד. ובמסכתא דיום טוב בפרק יו"ט שחל להיות ערב שבת [ה"ד] א"ר יוסי ביר' בון, ריש לקיש הוה עבר קומי סדרה שמע קולן קרין אהן פסוקא [דה"א כ"ט] ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת ביום ההוא. אמר מן מפסיק ליה כב"ש ומאן מצר[ף] לה כב"ה, ניחה עולות למחרת היום ואין שלמים כב"ש. אמר ר' בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר.
<h2>דף עג:</h2>
מידי הוא טעמא אלא לרב דאמ' בעלי חיים אינן נדחין. ועיקר דברי רב במסכת יומא בפרק ב' שעירי יום הכפורים [ס"ד ע"א] ויאמר אם של שם מת וכו' (ואמרינן) [ואמר רב] שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה ור' יוחנן אמר וכו' במאי קמיפלגי, רב סבר בעלי חיים אינן נדחין.
<h2>דף פט.</h2>
[הא תינח קרבן אנשים קרבן נשים מאי איכא למימר]. בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות כול'. ובסוף המאמר כשם שאין סומכין על העולות כך לא יסמכו על השלמים. בפרק שתי מדות [צ"ג ע"א] גם כן שנינו הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי העבד והשליח והאשה, ואם יהיה זה אפשרי בקרבן נשים שאין צריך סמיכה איך לא יהיו חייבין לעשות פסח שני. אח"כ רצה [להביא] לזה סיבה אחרת מפני המתנות, כי הפסח מתנה אחת והשלמים שתי מתנות שהן ארבע. ועיקר זה משנה זבחים פרק איזהו מקומן [נ"ו ע"ב] בפסח ובכור ומעשר שנינו ודמן טעון מתנה אחת, ובשלמים שנינו [נ"ה ע"א] טעון שתי מתנות שהן ארבע. ולא יתכן... באמרם כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתן אחד כפר. וזה כתוב בראש הפרק הרביעי מזבחים [ל"ח ע"א], וכפר עליו אף על פי שלא נתן אלא שלש, וכפר עליו אף על פי שלא נתן אלא שתים, וכפר עליו אף על פי שלא נתן אלא אחת. ואמרו בתוספתא [זבחים פ"ד ה"ט] אחד חטאת ואחד כל הזבחים מתנה אחת מתרת ומפגלת. ואם הדין בשלמים אם נתנן במתן אחת כיפר, לא יתכן [לשלול] מאלה מצות פסח שני מסיבה זאת. אבל הסיבה לזה מפני השפיכה כי הפסח בשפיכה ושלמים בזריקה, אמנם השלמים כתוב בהם וזרקו בני אהרן וג', והפסח אמרו בסיפרי [קרח קי"ח] ר' יאשיה אומר קדש הם למה נאמר, להביא את המעשר ואת הפסח שיטענו שפיכה אחת, שלא שמענו להן בכל התורה, ר' יצחק אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר [וכו']. ובסוף מסכתין [קכ"א ע"א] אמרו לדברי ר' עקיבה לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה, וסתרו טענה זו באמרם כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. ואין טענה זו נכונה, כי מאמר זה אמנם בדיעבד ונתן בשפיכה דם הניתן בזריקה שכבר עבר על הציווי, אבל לכתחילה כל זמן שהדם נמצא, לא יתכן בענין זה אלא חיוב שינהג הצווי בדינו וחובו, הניתן בשפיכה בשפיכה, והניתן בזריקה בזריקה, ומסיבה זו לא יכלו לעשות פסח שני. ולפיכך שנו בבריתא פטורין מלעשות פסח שני. ואמנם הארכתי בפירוש כל ההלכה כדי שנבין.
<h2>דף צ.</h2>
הוה מוקימנא לה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים. תמצא עיקר מאמר זה בתורת כהנים ומעלה מעל בה', ר' יוסי הגלילי אומר להביא את קדשים קלים, וכתבו זאת בגמ' דהאיש מקדש בו ובשלוחו [נ"ו ע"ב] ובגמ' דארבעה אבות נזיקין [י"ב ע"ב]. עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שאין אתנן ומחיר חל עליהן. תמצא עיקר (דבר) זה בתורת כהנים [אמור ז' ב'] לרצנכם תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. ואמרו עוד [ריש פרשת צו פי' ט'] היה פסולו בקודש אין הקדש מקבלו חוץ מבעל מום שבעל מום כשר בעוף. ותמצא דבר זה סוף תוספתא דזבחים [פ"ט ה"ח] בפרק אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע. ואמנם המשנה הנזכרת כאן רצה לומר נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין, ותמצאנה במסכת תמורה בפרק כל האסורין לגבי מזבח [ל' ע"א].
<h2>דף צ:</h2>
עד שיכלו מעות שבשופרות. פירוש שופר האמור כאן היא תיבה שמקבצין לתוכה מעות של קינין, כמפורש במסכת שקלים [פ"ו מ"ה] שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתיב בהן תקלין חדתין. ובתוספתא [שם פ"ג ה"ב] פירשו האומר הרי עלי קן מביא דמי קנו ונותן לשופר כול'. ובגמ' דבני מערבא [שם פ"ו ה"א] אמר תני שופרות הללו עקומות היו צרות מלמעלן ורחבות מלמטן מפני הרמאין. ומפני טעם זה קראום שופרות, מפני שהם דומים לשופר, צר מלמעלן ורחב מלמטן. ומפני שנותנין בו כל הצדקות אמרו בפרק הניזקין במסכתא דגיטין [נ"ט ע"א] והא שיפורא מעיקרא בי רב יהודה וכול'. אלמא אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ. עיקר דברי רב בפרק כיצד צולין. רב סבר לה כר' עקיבה דאמר מישאל ואלצפן היו. עיקר דברי ר' עקיבה בסיפרי [בהעלותך ק"ח] ויהי אנשים וג', מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומר מישאל ואלצפן היו (שנים) שניטמאו לנדב ואביהו. ותמצא בריתא זו בגמ' דהישן תחת המטה בסוכה [כ"ה ע"ב].
<h2>דף צא.</h2>
מנין לזובח את פסחו בבמת יחיד בזמן איסור הבמות. תמצא ביאור הזמנים שהיו הבמות מותרות בהן ואסורות במשנה זבחים סוף מסכתא [קי"ג ע"ב], עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים כול'.
<h2>דף צב.</h2>
מאי טעמא אנינות דלילה מדרבנן. תמצא שורש המחלוקת בזה והמשא ומתן בו בגמ' דטבול יום במסכתא דזבחים [צ"ט ע"ב], מאן תנא דאמר אנינות לילה מדרבנן ר' שמעון היא, דתניא אנינות לילה מדברי תורה דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים כול'. גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. הוא מאמר הכתוב [במדבר ט'] והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה. אבל לא בקדשים העמידו דבריהן במקום עשה. רמזו אל אמרו ביום הקריבו את זבחו יאכל, ואמרו בתורת כהנים [צו י"ב י"א] מצוה לאכל ממנו ביום הראשון כול'.
<h2>דף צד:</h2>
וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למעלה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. גם רבינו ניסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל, ואמנם מה שאמרה המשנה [ברכות רפ"ד] תפלת המנחה עד הערב ששאלת עליו, התשובה תפלת המנחה עד הערב עד שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה. ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות. ודוקא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל מנחה באותו זמן.
<h2>דף צו.</h2>
ממנו למה כדרבא אמר רב יצחק. עיקרו במסכת יבמות בפרק הערל [ע"ז ע"א].
<h2>דף צט:</h2>
[ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין]. ושאלת עוד בענין המאמר [הנמצא] בהלכות גדולות בסוף הלכות פסח, תקינו חכמים ארבעה כוסות הללו של לילי הפסח כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים וכול' ואמרת מאמר זה הוא לבעל הלכות או לרבותינו ז"ל, ואם הוא להם באיזה מקום מספריהם כתבוהו. דע שמאמר זה אינו של בעל ההלכות אלא הוא לחכמים ז"ל בתלמוד ארץ ישראל (בפרקין ה"א) ובראשית דר' הושעיה בפירוש הכתוב וכוס פרעה [פרשה פח פס' ה'] ר' לוי אמר כנגד ארבעה מלכיות ורבנן אמרי כנגד ארבעה כוסות של פורענות, וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות ישראל ארבעה כוסות של נחמות דכתיב [תהלים ט"ז] ה' מנת חלקי וכוסי [שם כ"ג] כוסי רויה. [שם קט"ז] כוס ישועות אשא תריין. ובפרק הזה של הירושלמי (להלן ה"ד) תמצא להם אף מה שאמרו בהגדת פסח כנגד ארבעה בנים דברה תורה, וכך למדו תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דברה תורה בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול, ושאר המאמר. ואולם מחלוקת ר' אלעזר ור' יוסי הגלילי ור' עקיבה במכות מצרים נשנת.
<h2>דף ק:</h2>
אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אשכחן כתובות שאילות של אדונינו שרירא גאון זצ"ל ואדונינו רב האי ז"ל שהשיבו לאבא מרי ורבנן אלוף ז"ל דכתב הכי. והאי דכתבתון דאשכחתון בהלכות, קדיש ואשתלי ולא טעים ושתי ליה אחרינא דמייתו ליה כסא אחרינא ומברך עליה בורא פרי הגפן ושתי ולא צריך אהדורי קידושא [דאמר מר המקדש אי טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא]. הכי סבירא לן, דזימנין סגיא בהכי וזימנין לא סגי בהכי. היכי דמי דלא סגי בהכי, דאי שלא במקום סעודה קדיש או קם מן ההוא דוכתא צריך למיהדר וליקדושי. והיכי דמי דסגיא בהכי, אי במקום סעודה קדיש ושקלוה אחרים ושתאה ועדיין היה יושב במקומו סגי בהכי, מברך על כוס אחר בורא פרי הגפן ודיו.
וקשיא לי מיכדי האי גברא מברך בורא פרי הגפן וקדוש על ההיא כסא במקום סעודה ונפיק לה ידי קידושא, והשתא צריך שיטעום מלא לוגמין כיון דשקליה אחרינא לכסא ושתיה איהו עדיין יושב במקומו וליכא הפסקא, לייתו ליה כסא אחרינא לטעום מיניה מלא לוגמיו ודיו, מאי טעמא צריך מיהדר ומברך זימנא אחריתי בורא פרי הגפן.
ופירוקא דהאי קושיא, משום דכונתו של המברך הזה לא היתה אלא על הכוס הזה שבירך, כיון שלקחוהו אחרים ושתוהו צריך לברך על הכוס האחר בורא פרי הגפן אחר כך ושותהו. והא מילתא מיפרשא בגמרא דברכות דבני מערבא דכיצד מברכין [ה"א] והכי גרסינן ר' זריקא בעיא הן דנסיב תורמסא ומברך עלוהי והוא נפל מיניה מהו מברכי עילוי זמן תניינות ומהו בינו לבין אמת המים, תמן לכך נתכוון מתחלה. פי' הכין קאמר ליה, הלא כל הרוצה לשתות כל אמת המים שהיא עוברת, מברך ואח"כ שותה, והרי הוא שותה מן המים שלא בירך עליהן ואותן שבירך עליהן כבר עברו. הכא נמי אע"ג דנפל מיניה ההוא תורמיסא דברך עילוי ליכול אחרינא ואינו צריך לברך. [ואמרינן ליה] שדבר זה [אינו] דומה לאמת המים, שאמת המים לא נתכוון בשעת ברכה אלא לאותן שיבואו לידו בשעת שתייה, והכא בשעת הברכה לזה שבידו נתכוון ולא לאחר ושניאן מהדדי. תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, אמר רבי חייא בר אבא הדא אמרה ההן דנסיב עיגולא ומדרך עילוי והוא לא אתי בידי, צריך למברכיה עילוי זמן תניינות, אמר ר' תנחום בן יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא נהגו לומר שם שמים לבטלה.
ובתשובה הזאת לעניין בני אדם שקידשו בבית הכנסת בלשון הזה. ואע"ג דאמר [רב] ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ותניא כוותיה וסוגיין בעלמא (רב) כי האי מילתא הלכה כרב לגבי שמואל דהלכה כרב לגבי תרווייהו ותניא נמי כוותיה, וכולהו סבירא להו דיצא ידי קידוש, האי מילתא שאלו עליה למר רב יהודאי גאון ז"ל ואמר להו הילכתא בהאי מילתא כשמואל לחומרא וכמעשה דרב הונא ורבא דהוו להו בתראי, דאמרינן ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, דרב הונא קידש ואיתעקרא שרגא, פנו ליה מני לגבי גנותיה דבריה, וקדיש וטעים מידי וכו'.
וקשיא לי (נמי) [נהי] דאין קידוש אלא במקום סעודה וקסבר שמואל אפי' מבית לבית ומפינה לפינה בחד ביתא הדר ומקדש, כדאמר להו רב עינן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה עובדא אפי' מארעא לאיגרא (ואמר) [היכי אמר] שמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, לאפוקי אורחין דאכלי בבי כנישתא בקידושא דקדיש שלוחא דציבורא בגוואי דכנישתא, והתם לית לן רשואתא למיכל, דתניא [מגילה כ"ח ע"א] בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש ואין אוכלין בהן ולית אפשר להו. אלא ודאי [דאכלי שלא] במקום תפלה או דאיכא לפינה [וליבעי] הדר ומקדשי.
ופירוקא, דכי מצריך שמואל מבית לבית ומפינה לפינה הדר ומקדש, הני מילי היכא דקדיש בהאי ביתא על מנת שיהא אוכל באותו הבית ובדעתו לקבוע שם סעודתו ואיתעקרא שרגא ונמלך לאכול בבית אחר. אבל אי קידושי גוואי בבי כנישתא, ובדעתו לאכול חוץ לאותו מקום במקום קביעותו, אינו צריך לחזור ולקדש אלא נפק ליה ידי חובתו בקידושא דהתם, דהכא להכי מיכוין מעיקרא ועל מקום אכילתו היה דעתו בשעת קידוש והתם קא אכיל. והא מילתא מיפרשא נמי בגמ' דכיצד מברכין דבני מערבא [ה"א] והכי גרסינן תמן תנינא סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון ר' חייא בר אשי ור' אבא בר כהנא בשם רב וצריך אדם לפסול את סוכתו מבעוד יום ר' יהושע בן לוי אמר צריך לקדש בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל אמר אם קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש. ר' אחא ור' חנינא בשם ר' הושעיא מי שסוכתו עריבה עליו הרי זה מקדש בליל יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל לתוך סוכתו. אמר רבי אבין ולא פליגי מה דאמר רב שלא היה בדעתו לאכול בבית אחר ומה דאמר שמואל כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר. ואמר ר' מנא אתייא דשמואל כר' חייא, ודר' הושעיא כרבי יהושע בן לוי. וש"מ שמקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. כדוכתא אחת היא דהא סוכתו עריבה עליו והתם קביעותיה מעיקרא אבל היכא דנמלך צריך לקדש, ואיתמר נמי במסכת סוכה [ירושלמי פ"ד ה"ה] כתב בדוכתא.
<h2>דף קא:</h2>
שנוי יין אין צריך לברך. דוקא בפה"ג אבל צריך לברך הטוב והמטיב. והקשה רבינו נסים גאון אמאי לא מברכין הטוב והמטיב על שנוי פת, דבשלמא על שנוי בשר שבתוך הסעודה ניחא, דהא על הראשונה נמי ליכא ברכה, אבל מפת דמברך בראשונה ברכת המוציא, למה אין מברך על השניה הטוב והמטיב.
<h2>דף קב.</h2>
ויש ספרים שכתוב בהן תניא כוותיה דרבי יוחנן. וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים.
<h2>דף קב:</h2>
ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשן כולן אחריו. כתב רבינו נסים ז"ל במגילת סתרים היכי מצי לאכול קודם הבדלה הא אמרינן לקמן [ק"ז ע"א] אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, ואמימר נמי שמעינן מינה דאסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. ואוקמא באוכל במנחה בשבת עסקינן וחשיכה מוצאי שבת ועדיין לא בירך ברכת המזון. ואע"ג דמפסיקין להבדלה לשמואל וכ"ש לר' יהודה דמחמיר טפי. והך ברייתא מוקי לה בסמוך כב"ש ואליבא דר' יהודה הא דקאמר דמניחו לאחר המזון לא שמותר לאכול אלא כלומר כשיפסיק סעודתו בברכת המזון אז יבדיל.
<h2>דף קו:</h2>
[זימנין דחביבא עליה רפתא מקדש אריפתא וכו']. ורב נסים גאון פסק כן שמקדשין על הפת.
<h2>דף קז.</h2>
ושמע מינה אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל. ורבינו נסים ז"ל כתב במגלת סתרים שלו דמיירי במי שהתחיל לאכול בשבת מבעוד יום וחשך עליו היום ואין לו אלא כוס אחד, ובזה נחלקו ב"ש וב"ה האיך יסדר אותם, אבל אם היה לו יין לברכהמ"ז ולהבדלה, היה מברך על המזון בפני עצמו ואח"כ היה מבדיל כמו שמנהגו כל השנה כולה, אבל מפני שאין לו אלא זה הכוס בלבד, וקי"ל ברכה טעונה כוס כל היכא שאפשר לאמרה על היין, לפיכך אמרו שמפני שיצא מידי חיוב מהכל שיסדרם כולם על אותו כוס שיש לו, נחלקו ב"ש וב"ה על הסדר אם בשמים קודם למזון או מזון לבשמים, אבל ודאי לאכול אחר חשיכה קודם הבדלה אסור. והמקדש על הפת גם הוא במקום יין לברכת הפת קודמת. וברכת היין קודמת דוקא בקדוש ובהבדלה דאדעתא דאכילה ושתיה לא חשיב הפסק ועל ברכת המזון דבא לעקור מאכילה ושתייה אי בריך בתחילה בלא הפסק בין ברכה לשתייה. כך השיב רבינו נסים גאון.
<h2>דף קט:</h2>
אמר רב נחמן אמר קרא ליל שימורים ליל המשומר ובא מן המזיקין. מצאתי במגילת סתרים ראיתי מרבנא אלוף אבא לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל. מעידנא ועד עתה כך מנהגינו שלנו, ודלתות הבית פתוחות כשיבא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב. ואמרינן בפסח עתידין ליגאל שנאמר ליל שימורים הוא לה' ליל המשומר [ובא] מששת ימי בראשית (תזכור) [תשורי] מראש אמנה מזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמנה שדבר הקב"ה ובשכר האמונה עתידין ליגאל.
<h2>דף קיב:</h2>
ואל תשב על מטה ארמית וכו' ומשום מעשה דרב פפא. אינו בתלמודינו ולא בתלמוד ארץ ישראל.
<h2>דף קיח.</h2>
[חמישי אומר עליו את ההלל. כתב הרי"ף ומנהגא בעלמא כרב יהודה בתרווייהו בברכת השיר ובהלל הגדול. וראוי לסמוך עליו ולא להלעיג על המנהגות. וכן כתב רבינו נסים על ענינים אחרים].
<h2>דף קיט:</h2>
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כדי שיהא הפסח נאכל על השבע כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם. וכך ראיתי במגילת סתרים לרבינו נסים זצ"ל.
